הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל,הָיָה חָלוּט לוֹ,
אֶחָד הַלּוֹקֵחַ,
וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: « לַצְּמִיתוּת ».
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ;
הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן,
שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה,
וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס;
אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה,
יָבוֹא וְיִטֹּל אֶת מְעוֹתָיו: